מן המחקר עולה:

• התכסית (land cover) במדינה הסתכמה בשנת 2003 ב-1,094 קמ"ר שהם כ-5% משטח המדינה. שיעור השטח הבנוי מקו באר-שבע צפונה הוא כ-11%.

• שטח הכבישים הבין-עירוניים הינו 130 קמ"ר – ויחד עימו מסתכם השטח הבנוי ב-1,224 קמ"ר. שטח הכבישים תופס כ-11% מהשטח הבנוי בישראל.

• התכסית המשמשת למגורים בישראל, השתרעה בשנת 2003 על כ-70% מהשטח הבנוי.

• אוכלוסיית ישראל מנתה בשנת 2003 כ-6.5 מיליון תושבים. הצפיפות הממוצעת בשטח הבנוי של ישראל הייתה בשנה זו כ-7.7 נפשות לדונם; החציון קרוב לערך הממוצע, וערכו כ-9.5 נפש לדונם. 

• הצפיפות הממוצעת בשטח הבנוי ביישובים הערביים היא 6.1 נפש לדונם. דפוסי הבנייה ביישובים אלה אחידים למדי, ולא נמצאו הבדלים משמעותיים בצפיפות הממוצעת בין המחוזות השונים והמעמדות המוניציפאליים השונים.

• בין השנים 1998 ל-2003 גדלה האוכלוסייה בכ-0.6 מיליון נפש (גידול של 2.2% בשנה) והשטח הבנוי גדל ב-48 קמ"ר (גידול של כ-1% בשנה). ממוצע הצפיפות הארצי גדל ב-0.5 נפש לדונם (גידול של 1.3% בשנה).

 

משמעות התוצאות:

• הנתונים ב-2003 מצביעים על קיטוב בחלוקת משאבי הקרקע:

  • מחצית מן האוכלוסייה משתמשת בכ-70% מהשטח הבנוי למגורים, בעוד שהמחצית השנייה משתמשת ב-30% בלבד.

  • טווח הצפיפות בישראל הוא רחב ונע בין 0.5 ל-28.5 נפש לדונם.

  • הצפיפות בכ-75% מהיישובים (768 יישובים) נמוכה מארבע נפשות לדונם. ביישובים אלה מתגוררים כ-600,000 תושבים בלבד (פחות מ-10% מתושבי המדינה); יישובים אלה הם ברובם הגדול יישובים כפריים במועצות אזוריות. 

• הקיטוב בצפיפות הולך ומחמיר, חרף העובדה שהצפיפות הממוצעת גדלה. הנתונים מצביעים על זחילת אוכלוסייה ותכסית לעבר המועצות המקומיות. כלומר, נמשכת המגמה של נדידת אוכלוסייה מן הערים הצפופות אל יישובים בעלי צפיפות נמוכה.

• לא נמצא מתאם בין צפיפות האוכלוסייה לבין מדדים כלכליים-חברתיים או בין שימוש במשאבים הסביבתיים שנבדקו בעבודה זו – ייצור פסולת לנפש, רמת מינוע ושימוש במים לנפש.

​​