ירושלים בת קיימא

תכנון פיסי בירושלים

פנים רבות לירושלים. חזות העיר ומראותיה נקבעו בזיכרון הלאומי כבעלי יופי וייחוד. פרק זה אמור להתוות מדיניות של פיתוח בר-קיימא לשטחים הפתוחים בעיר וסביבתה והוא יתייחס לקשרים שבין השטח הפתוח לבין דימויה ואופיה המיוחד של העיר. מערכת קשרים זו מוצגת ביסוד כל תכניות הבינוי והפיתוח של העיר, כפי שנכתב גם בתכנית האב לירושלים, 1968 :״דמותה הפיסית של ירושלים אינה ניתנת לעיצוב מתוך הצרכים הפונקציונאליים בלבד. מעמדה הרוחני והרגשי המיוחד משווה לדמותה הפיסית משמעות סמלית ורגשית עמוקה. שמה של ירושלים קשור בדימויה כעיר כלילת יופי, אידיאל של צדק חברתי. דמותה הפיסית של העיר חייבת להעניק ממשות לדימוי זה״.

 

תכנון בירושלים, על כל היבטיו, אינו דומה ואינו בר-השוואה לתכנון המתבצע במקום אחר. הוא ראוי להתייחסות נפרדת על-פי מידותיה של עיר זו. ירושלים תופסת מקום מרכזי בהווייתו של העם בישראל והעם היהודי בכלל. יתרה מזאת, רבה חשיבותה הדתית וההיסטורית לדתות, עמים ותרבויות אחרות. רבות נאמר ונכתב על ירושלים כעיר השייכת לא רק לתושביה, כי אם גם לאלה הנושאים אליה את עיניהם בעולם כולו, לאלה שחיו בה בעבר והטביעו בה את חותמם ולאלה שיחיו בה בעתיד. לפיכך כל נגיעה באופיה וצורתה של ירושלים מחייבים משנה-זהירות ומחשבה תחילה.

​

שטחים פתוחים בירושלים מדיניות לפיתוח בר-קיימא בשטחים הפתוחים של ירושלים תבדיל בין שני יסודות בתפקודם ובמהותם של שטחים אלה בהקשר חעירוני:

​

• הקניית דימוי וזהות: תפקיד המרחב בהדגשת ייחודה ומעמדה של העיר במרחב הסובב אותה ובתחומי העיר עצמה, הן מבחינת התפיסה ההיסטורית-גיאוגרפית של העיר כעיר-חומה הנבדלת מסביבתה, והן מן חבחינה של מעמד ירושלים כבירת ישראל וכמרכז דתי ואוניברסלי בעל משמעות לחלק ניכר מאוכלוסיית העולם.

•  היסוד הפונקציונלי: תפקודם של שטחים פתוחים, המשמשים מרחב פתוח בסביבה אורבנית לצורכי רווחה, נופש ופנאי, מקום מפלט לתושבים מקצב החיים ומן הגודש והדחיסות המאפיינים את חיי העיר. לשני יסודות אלה ביטוי תכנוני ופרוגרמתי שונה. קיימים שטחים פתוחים שיש בהם משני היסודות ויש חכוללים רק אחד מהם.

​

הקנייה הדימוי: המרחב הפתוח כרקע ומבוא לעיר, הודגש ונתפס כבר בימים קדומים. כאשר ביקש המשורר למנות את שבחי ירושלים הוא פתח ביפי נופיה: ״יפה נוף משוש כל . נוסעים, תיירים ועולי-רגל, ציינו תמיד את הופעתה הנבדלת של העיר על רקע 2 הארץ...״ הרי הטרשים והנוף הפתוח הסובב אותה. לירושלים נקבעה תדמית ברורה של עיר-חומה, נבדלת ומכונסת מסביבתה הפתוחה וניצבת בלב המרחב. תדמית זו נשמרה כמעט כל ימיה של ירושלים, חחל מעיר-דוד המכונסת בחומה על המדרון היורד אל השילוח, ועד לעיר העליונה והר הבית המוקפים חומה אשר תוחמת ומגדירה אותם היטב. דימוי זה התקיים עד לשלהי המאה ה-19 ,עת חרגה העיר מתחומי החומות. אך גם בשנות התפתחותה המואצות, במאה השנים האחרונות, נותר מושג ״אתר העיר״ כיסוד מוסד בכל גישות התכנון.

היסוד הפונקציונלי: השטחים הפתוחים מספקים מרחב, רווחה ונופש לאוכלוסייה. יסוד זה משקף תפיסות חברתיות המבקשות ליצור פתיחות ואתנחתא במרקם העירוני הצפוף. ירושלים היא אכן עיר של קדושה ויופי, ודימויה חשוב בתודעה הלאומית, אך היום היא גם עיר בת 600 אלף תושבים ומעלה, הנדרשת לספק שירותים וצרכים לתושביה. תרבות-חיים-עירונית כוללת בתוכה התייחסות לפנאי, לטיפוח מרחבים פתוחים וירוקים בסביבת המגורים, לנגישות אליהם ולצורת בילוי נאותה. כל זאת ביחס נאות להיקפי האוכלוסייה המתגוררת בעיר וזו הפוקדת אותה - תיירים ומבקרים.

​

יחסי הבנוי והפתוח

אחד מתפקידיו העיקריים של השטח הפתוח הנו להוות רקע וסביבה משלימים ומבליטים את האתר הבנוי; ״השטח הפתוח הנו התשליל של חשטח הבנוי ורק באמצעותו ניתן לקלוט מהי צורת השטח הבנוי ולהתרשם ממנה״(ד. קרויאנקר, המאבק על דמות העיר). הדוגמה הפשוטה והבולטת ביותר לכך היא המגמה המופיעה בכל תכניות חפיתוח העירוניות המנדטוריות, להקיף את חומות העיר העתיקה בגן פתוח, על-מנת להבליט וליחד את העיר העתיקה ולהבדילה משאר חלקי העיר. שלטון המנדט לא הצליח לממש שאיפה תכנונית זו בשל אילוצים פוליטיים וכלכליים (ריבוי הבתים חצמודים לחומה), אך מייד לאחר מלחמת ששת הימים נהרסו הבתים הצמודים לחומה, והוחלט על הקמתו של ״גן לאומי״ סביב חומות העיר. שטח פתוח זה, המקיף את העיר העתיקה, מבדיל ומייחד אותה ומקנה לה הרבה מאיכויותיה. דוגמה זו נכונה לאתרים ומכלולים רבים, מבנים ציבוריים, כנסיות ומנזרים, אלמנטים היסטוריים ותרבותיים ומכלולים שכונתיים הנדרשים לשטח הפתוח סביבם, לצורך ייחודם, הבדלתם וציונם בנוף העיר.

​

גבולות העיר וכיווני התפשטותה

התדמית המקובלת של עיר-חומה הנבדלת מסביבתה, קיבלה עם השנים פירושים ותפיסות שונות. הצורך בהתפתחות ובגידול העיר נעשה בסופו של דבר על חשבון השטחים הפתוחים, הן בהקשר הפיסי(תפיסת-שטח), הן בהקשר הנופי(מגע, קו-רקיע) והן בהקשר האקולוגי (שפכי-פסולת, זיהום-אוויר ומים). כל יוזמה ותנופת-פיתוח העלו מחדש את השאלה: מהם גבולותיה הטבעיים של העיר, מהי הגדרת תחום העיר ועד היכן ניתנת העיר להתרחב מבלי לאבד את ייחודה ומאפייניה. תנופת הפיתוח שלאחר מלחמת ששת הימים התמודדה רבות עם שאלות תחום העיר וויכוחים רבים ניטשו באשר לתפיסה החדשה של שכונות הלוויין וריחוקן מאתר העיר. שאלות אלו ממשיכות לנקר עד היום בקביעת גבולות ההרחבה וההתפשטות של העיר. תכניות שונות הציבו לעיר גבולות טבעיים ודמוגרפיים, הן מתוך שאיפה לקיים עיר איכותית מצומצמת ומוגבלת, והן מתוך שאיפה לשמור ולשמר את האופי הפתוח והירוק העוטף את תחומיה. תכנית האב לירושלים משנת 1968 מעלה את השאלה: ״האם יש להניח לעיר הקיימת להתפשט עוד ועוד לכל עבר, או שיש לתחום את השיתרעותה. תכנית האב מושתתת על הדעה כי הגדרה ברורה של תחום השתרעותה של ירושלים היא חיונית ביותר... (ו)יש להגדיר את גבולותיה כך שכל הקרב אליה יוכל לזהותה ולהבחין בינה לבין הסובב אותה. אין זה רצוי כי עיר שרוצים בייחודה תלך ותתפשט בלי סוף — כדרך שמתפשטים הכרכים בימינו - ותגיע למצב שבו הגבול בין העיר ובין פרבריה יעבור באורח מקרי וסתמי בלב השטח הבנוי.״

​